ברוכים הבאים לכלביית אפיקים

שומרי הבקר

הגדל
מלגה היתה כלבת מרמנו שהובאה בהטסה ישירה מאיטליה לרמת הגולן ונועדה לשמש בבוא העת, כלומר, כשתתבגר ותגדל, כלבת לווי ושמירה לעדרי הצאן והבקר של קיבוץ אורטל.
ככלל המרמנו, הנחשב ככלב שמירה מן הטובים שיש, אינו קל לאילוף והוא גדל להיות עצמאי תוך שהוא לומד ומתרגל לשהות שעות רבות עם העדר – לרוב ברביצה במקום אותו בחר לעצמו כמקום מנוחה, אך בלי להסיר מבטו מסביבותיו, כך, שבהתקרב מה שנראה בעיניו כמסכן - ולו במעט - את שלומם או אפילו רק מפריע את שלוותם של אלה, אשר עליהם הופקד להשגיח "בשבע עיניים", הוא פורץ בנביחה קולנית ומפחידה וכך מניס כל "פולש" המאיים בעצם נוכחותו על העדר, שבהשגחתו. 
ואכן כך פעלה גם מלגה, אשר, הובאה לגולן בעודנה צעירה לימים, אך בהתנהגותה הנלמדת הצדיקה את כל התקוות שתלו בה, ובנביחותיה החזקות הבריחה לא אחת תנים חושפי שיניים ואפילו זאבים מפחידים, ובכך הוכיחה, כי מי שבחרו בה והכשירו אותה לתפקידה, עשו את המעשה הנכון ובהצלחה רבה. 

לימים החליטו בוקרי אורטל "להקל על בדידותה" של כלבתם הנאמנה והביאו לה ממרחקים "בן זוג" - כלב זכר בן אותו גזע - וזאת בתקוה, כי הוא לא רק יצטרף אליה בלווי העדר ובשמירתו אלא בעתיד גם יביא לעולם אתה ביחד, גורי מרמנו איכותיים, שמהם יכולו להפיק תועלת - כך קיוו האורטלים, - גם בוקרים נוספים ברמת גולן אשר ירכשו אותם לצורך שמירה על עדריהם שלהם – שכן המוניטין, שיצאו לה למלגה עצמה, היה די בהם, ללא ספק, כדי לעודד את הבוקרים בקיבוצי הסביבה, להשיג לעצמם כלבים מסוגה ואין ספק כי ישמחו לעשות זאת אם גורי מרמנו משובחים ו"ילידי הארץ". 

שמו של הכלב שהובא כדי להיות בין השאר בן זוגה של מלגה – היה "גרד", שפירושו באנגלית וגם בשפות אחרות – "שומר". ואכן זה היה התפקיד שהועידו לו אלה שהביאו מעבר לים, וכשגרד התקבל "בסבר פנים יפות" ובכישכושי זנב עליזים גם על ידי מלגה, הם רשמו לעצמם, כי ככל הנראה עשו את המעשה הנכון ועם הכלב הנכון. 

חלפו רק ארבעה שבועות מיום שהגיע גרד לגולן והשתלב בקיבוץ אורטל כשותפה של מלגה בשמירה ובלווי העדר....וכבר מצא עצמו מעורב בפרשה חמורה.
היה זה בבוקרו של יום אביב בהיר, כשנמצאו ליד צריף הבוקרים גוויותיהם המשוסעות של שתי כבשים, ובמרחק כמה מטרים מהן ניצב לו גרד וכפות רגליו נראו בבירור ככאלה שטבלו בדם. בוקרי אורטל לא האמינו למראה עיניהם, אך לא מיהרו לחרוץ את דינו של כלבם החדש. הם החליטו להשאירו סגור בתוך הצריף בטרם יקבלו החלטה סופית בעניינו, אך כבר למחרת היום הגיעו למסקנה כי שגו. הייתה זו שוב נביחתו הקולנית של גרד, אשר בדרך זו או אחרת הצליח לצאת מתוך הצריף והתגלה בשנית על ידי הבוקרים, כשהוא ניצב בקרבת גוויה של גדי צעיר והדם הטרי מכתים את רגליו באדום כביום אתמול.
"צריך לגמור עם זה" אמר מרכז ענף הבקר ובטרם הבהיר את כוונתו עד תומה, מיהר עומר, צעיר הבוקרים, שנפשו נקשרה בנפשו של גרד ואמר – "אני לוקח אותו אלי ואטפל בו...הוא לא יחזור על כך" 
חבריו של עומר "לא אהבו את הרעיון" – וזאת בלשון המעטה, אך מתוך התחשבות בהחלט לא מובנת בנסיבות אלה, אמרו לו "קח אותו...ומעתה הוא על אחריותך ו...נראה מה אתה יודע לעשות אתו".
ואכן, עומר לקח את גרד לביתו שלו, בלילה נעל אותו בחדרו וכשגילה בבוקר, כי גם מכאן הצליח גרד להימלט, יצא לחפש אחריו ושוב נתגלה לפניו אותו מראה – גווית כבשה, שגרד צופה בה ממרחק קטן ורגליו מוכתמות בדם טרי.
עומר גמר אומר בנפשו, כי אין ברירה ויש לחסל את גרד בדרך הפשוטה והמהירה ביותר. בלב שבור, אמנם, נטל את אקדחו, קשר את גרד ברצועת עור וכשהוא מושך אותו אחריו בכעס מהול בכאב לב של ממש, התקדם אתו לעבר הוואדי הסמוך, מקום שם התכוון לירות בו בכלב זה, שהתגלה, כמסתבר, כחיה טורפת ובלתי נשלטת.

כשהגיע עומר עם גרד לתחתית הוואדי, הבחין שם במוט ברזל שהיה תקוע בקרקעית הואדי, עוד מלפני מלחמת ששת הימים, עת חנתה במקום זה יחידה כלשהי של הצבא הסורי בדרכה למלחמה בה הובסו על ידי כוחות השיריון שלנו אך לא ליפני שגרמו מוות וכאב רב לכוחותינו. 
עומר קשר את גרד לאותו עמוד ברזל ואז דרך את אקדחו, התרחק עד כדי טווח פגיעה בטוחה, ובעודו מתלבט באשר למה שעליו לעשות באותו רגע, נשמעה לפתע נהמה מפחידה ומיד אחריה שוב נביחתו הקולנית והמוכרת של גרד, אשר הזדקף על רגליו האחוריות כשהוא מנסה לנתק עצמו מעמוד הברזל אליו היה קשור בחבל עבה.
עומר קלט מיד, כי הנוהם המפחיד נמצא מאחורי גבו והוא הסתובב במהירות כדי לראות מי הוא היה, וכך גילו עיניו זאב אימתני שעמד, ככל הנראה, להסתער עליו בפה פעור.
הירייה הראשונה, שנורתה מאקדחו של עומר, כוונה אל הזאב והניסה אותו לכיוון מאורה, שהיתה מוסתרת בין השיחים הסבוכים, וכשעומר גילה במבטו את הפתח שדרכו נכנס ונעלם הזאב, ירה לעבר אותה מאורה שני כדורים נוספים.
הזאב, ככל הנראה, מצא דרך להתחמק ממטח היריות שנורו לעברו, וגם הצליח לנוס על נפשו מהמאורה לעבר ההרים. וכך, כשנכנס עומר בזהירות לתוך אותה מאורה כשאקדחו בידו, נתקלו רגליו בכמה שברי עצמות ובשני זוגות קרני עזים שהיו מוטלות על הקרקע הלחה ורק בעזרת האור הקלוש, שחדר אל המאורה מבחוץ, הצליח להבחין בהם ובה בעת גם להבין מי היה אותו טורף, שחזר ופגע בעדר של אורטל וכמעט הביא להריגתו של גרד, שכל חטאו היה, שרגליו הוכתמו בדם שעה שניסה להניס את הזאב שפגע בעדר כל לילה מחדש.

וכך, כשיצא עומר מן המאורה הריקה, מיהר אל גרד, שהיה קשור עדיין אל מוט הברזל בתחתיתו של הוואדי, וכמו אברהם בסיפור עקדת יצחק, אימץ אותו אל ליבו ולאחר ששחרר אותו מ"מאסרו", אצו רצו שניהם אל חצר הדיר באורטל, מקום שם חיכו להם חבריהם, ששמעו מרחוק את קולות הירי והופתעו לראות את עומר וגרד חוזרים עליזים ושמחים. הסיבה הובררה להם רק לאחר שעל כוס קפה שחור ולוהט ובטעם שרק בוקרים יכולים להנות מימנו, שמעו את מה שהיה מראשית ועד אחרית, וכל אותה עת שכב לו גרד נינוח לרגליהם, ובשעה שכרסם פרוסת לחם מרוחה בחמאה, גם כשכש בזנבו בחדווה בלתי מוסתרת, כי באותו רגע ממש נכנסה למקום גם מלגה, שמחה, עליזה וחביבה כתמיד.
עבור לתוכן העמוד