ברוכים הבאים לכלביית אפיקים

מהפלאפל בדיזנגוף דרך...המסך בהוליווד... אל הדקלים בבקעת הירדן.

בין דוכני הפלאפל בדיזנגוף, אחד הרחובות הסואנים של תל אביב הקרוי על שם 
מאיר דיזנגוף מייסד תל אביב וראש העיר הראשון בתולדותיה, הסתובבה לה כלבה צהובה, רזה ומתגרדת עם הבעת עצבותעל פניה.

אדם חבוש מגבעת שחורה ראה אותה מחלון מכוניתו, כשהיא אוספת ומלקקת שקיות פלאפל - אותן השליכו שם, ככל הנראה אי אלה קונים חסרי דרך ארץ - אך דווקא בשל כך, הגיע ריח השמן שנדף מהן אל אפה של אותה כלבה, שניקיון המקום ודאי שלא היה באחריותה, אך תיאבון ואולי אפילו רעבון היה לה גם היה.

מראה הכלבה הנוברת בין השקיות, כשהבעת פניה, בהחלט, לא העידה על שמחה יתרה, עורר את רחמיו של בעל המגבעת, עד כדי כך שבמשך כל הדרך הארוכה – חלקה במעלית וחלקה במעלה המדרגות – אותה עבר כדי להגיע אל דירת מגוריו בקומה העשרים ושבע, של בית המידות, שאך לפני זמן קצר הסתימה בבנייתו באותו רחוב - לא חדל להרהר במה, שנראה בעיניו, בהחלט, כמר גורלה של אותה כלבה מסכנה.

למחרת, לפני כל דבר אחר, שב בעל המגבעת לאזור הדוכנים ואכן הבחין מיד בזנבה הבהיר והשעיר של הכלבה, כשהוא מגיח קופצנית מאחד הפחים ונע מצד לצד, כאילו – אבל רק "כאילו" - בחדווה.

הפעם החליט האיש לעשות מעשה. הוא החנה את המכונית, ירד אל הדוכן הקרוב, קנה שקית עם נתחי בשר, ואז, בהתקרבו בזהירות אל הפח, בו חיטטה הכלבה בחיפושיה אחר מנת מזון כלשהי, הטיל לעברה את שקית הבשר ונשאר לראות איך תגיב. 

המהירות בה "טרפה" הכלבה את נתחי הבשר, שהיו, אמנם, גם מעטים וגם קטנים, רק הבהירה שוב לבעל המגבעת, את מה שהבין ממה שראו עיניו כבר קודם והוא – שלפניו כלבה מסכנה ורעבה, הראויה כי יעניק לה, לפחות, מנת בשר נוספת – ואכן כך עשה.

תגובתה של הכלבה, מיד לאחר שסיימה את "המנה השנייה", והמבטים, ששלחה אל האיש עם המגבעת, הביאו אותו להחלטה – כפי שסיפר זאת בהמשך לכמה מידידיו - כי הדבר הטוב ביותר, שהוא יכול לעשות למען כלבה מסכנה זו, שעוררה כך את רחמיו, הוא, באופן כלשהו, לקחת אותה אליו הביתה. 

ייאמר מיד, כי חבוש המגבעת הבין היטב, כי לכבוש את לבה של הכלבה, בהחלט לא יהיה לו קל. ואכן, גם כששב והניח על קרקעית מכוניתו כמה נתחי בשר בתקווה, כי ניחוחם ימשוך את לב אותה כלבה ואז, כשהיא תיכנס למכונית, הוא "פשוט" יסגור עליה את הדלת וכך היא תישאר בפנים - הפתיעה אותו הכלבה בזריזותה יוצאת הדופן וכשנכנסה למכונית, חטפה את נתחי הבשר ונמלטה מתוכה אל הרחוב ההומה, בטרם הספיק האיש לסגור עליה את הדלת.
בשל עיסוקיו הדחופים, לא נשאר חובש המגבעת לניסיון נוסף, אך מהרגע שעזב את המקום כדי, אכן, לעסוק בענייניו, לא חדל להרהר באותה כלבה – ולכן לא התפלא על עצמו, שבסיומו של יום עבודה די מייגע, בטרם שב לביתו כדי להחנות שם את הרכב ואז "להרקיע" את הקומה ה-27, כדי לבלות שם ערב רגוע וליל מנוחה.
מיד אחריו... עבר שוב ליד הדוכנים, עצר קלות את רכבו ועיניו שבו לראות את אותה כלבה "חטטנית", כשהיא חוזרת ותרה אחר מנת מזון כלשהי בין השקיות הזרוקות.

בעובדה – הערב שעבר על האיש, שאכן תלה את מגבעתו על הקולב, התייצב עם קומקום בידו להכין לעצמו כוס תה והתכונן לחפש איזו תכנית בטלוויזיה כדי להירדם עד לבוא הבוקר שלמחרת - הערב הזה היה שונה משתיאר לעצמו, כי לאחר שמזג לעצמו כוס תה, התיישב על הספה וקווה בכל לב כי ממתין לו ערב בילוי שקט ורגוע...חש כי סבלנותו הולכת, משום מה ופוקעת, זאת בעוד הלילה כמו מתארך יותר ויותר, כאילו להכעיס...וכל מה שהעסיק את נפשו כל אותה עת הייתה השאלה – מתי כבר הלילה הזה יגיע אל סופו והוא יוכל לרדת שוב אל הרחוב כדי לפגוש את הכלבה, ששבתה את לבו באופן שהפתיע גם אותו.

ואכן, כבר בשעת בוקר מוקדמת חזר מיודענו חבוש המגבעת אל הרחוב, כשבידו כמה כדורי "קבנוס", אותם שב והטמין במכוניתו, אלא שהפעם היה דרוך ומוכן לכל ואכן, כאשר הכלבה נכנסה אל תוך הרכב וניסתה "לצוד" בפיה את כדורי הקבנוס, שהתגלגלו אל מתחת למושב האחורי, הצליח האיש לנעול את הדלת בטרם הספיקה הכלבה לנוס החוצה.

בעוד הכלבה, שקלטה כי היא במעין מלכודת, החלה מדלגת על המושב האחורי, כשבכפות רגליה הקדמיות היא חובטת פעם על השמשה הימנית ופעם על השמאלית, החלה המכונית לנסוע וכעבור פרק זמן קצר הגיעה לבית צמוד קרקע וחד קומתי בפרברה של העיר, מקום שם בנו של מיודענו בעל המגבעת התגורר עם בני משפחתו במבנה נאה מוקף חצר רחבה, שגם הייתה מגודרת מכל עבריה.

תהליך רכישת אמונה של הכלבה השבויה נמשך מספר ימים, בהם זכתה במזון טעים, וגם בפינת מנוחה שסודרה לה ליד דלת הכניסה של הבית, מקום שם שכבה שעות רבות, כשהיא קשורה ברצועה שהייתה אמנם ארוכה דיה וכך אפשרה לה תנועה חופשית כלשהי, אך בה בעת מנעה ממנה, כמובן וכמתוכנן, להימלט מהכניסה לבית – ראשית אל חצר אך בהמשך אולי גם אל הרחוב הפתוח – ומזה וודאי שהייתה חובה להיזהר.

וכך לאחר כמה ימי "הסתגלות" למקום ולאנשים, נלקחה הכלבה לביקור אצל הווטרינר - שגר ברחוב שכן - שם קבלה את החיסון המקובל, הושתל בה גם שבב (לצרכי איתור – אם תרחיק ויהיה צורך למצאה...) וככל הנראה החלה - כפי שיכול היה להתרשם כל מי שצפה בה – להשלים עם מקומה החדש על תנאיו הנוחים וגם לגלות אותות חיבה לבני הבית, כשהייתה רצה אליהם בשמחה כל פעם, כשקראו לה בשמה "ג'סי", שזה היה השם שבחרו עבורה ובהחלט יכלו לומר בפה מלא וגם בלב נרגש לעצמם ולשכניהם, כי זכו ב"כלבת משפחה" מושכת ומחממת לב.

במצב זה לא רחק היום בו החלו לאפשר לג'סי גם לשהות מחוץ לבית, כלומר בחצר, כשהיא משוחררת וחופשית לרוץ מגדר אל גדר, להשמיע נביחות שמחה ולהתמקם למנוחה רבת שעות לפני דלת הכניסה לבית, מקום שם התירו לה, כאמור, לשהות כאוות נפשה, כשלידה קערית מלאה מים קרים וצלוחית עוגיות, זאת גם כשדיירי הבית יצאו איש איש לענייניו.

והנה כעבור שלושה שבועות מיום הגיעה לבית מארחיה, שכבר היו ממש גם בעליה, נראתה ג'סי, כשהיא מקפצת וממש נתלית באורח מוזר על ענפי העצים, שהיו נטועים בחצר הבית, וכאשר קראו לה ואחר כך גם פקדו עליה לרדת לא נטתה להיענות וכאשר קרבו אליה כדי למשכה כלפי מטה, אף הגיבה בנהמות כעס מוזרות. 

צלצול הטלפון ל"כלבית אפיקים" היה הדבר הראשון, שעשו בעליה של ג'סי בעקבות מה שראו עיניהם, ולאחר שיחה קצרה עם רכז הגידול המקומי סוכם, כי רכב של הכלבייה יגיע מידית אל מקום משכנה של ג'סי וייקח אותה – קודם כל לבדיקה ובהמשך גם לטיפול בכלביה, מקום שם שכנו – אם זמנית ואם בדרך קבע - עשרות כלבים מזנים שונים, כשהם מטופלים וגם עוברים אילוף על ידי בעלי ניסיון וידע, המוכרים היטב בקרב עשרות ואף מאות בעלי כלבים, שקבלו בכלביה זו סוגים שונים של טיפול ושירות – לרוב יעילים ומוצלחים במידה מפתיעה.

כשהובאה ג'סי לכלביה זוהתה מיד ככלבת מלינואה (Malinois), שהיא במקורה כלבת רועים בלגית, אך בשל יכולותיה המיוחדות נהוג להשתמש בה גם לצורכי גישוש, שמירה ותקיפה, גילוי חומרי נפץ ואפילו לנחיית עיוורים.

בירור קצר, שערכו אנשי "כלבית אפיקים" עם גורמי צבא ומשטרה, עמם הם נמצאים בקשר רב שנים, גילה, כי ג'סי, אכן הובאה למטרת שירות צבאי כלשהו, ובאופן לא ברור חמקה מן הבסיס הצבאי בו שהתה, הגיעה "איכשהו" לרחובות תל אביב ושם "איבדה כיוון" ושוטטה ללא השגחה, עד שהבחין בה, כמסופר לעיל, אותו אדם חבוש מגבעת, אשר לא רק שבה את לבה, אלא גם נטל אותה עמו ולבסוף הביאה לבית בנו, שם הפכה – כך חשבו הכל – לכלבת משפחה רגועה ושקטה, עד שהחלה משום מה - פתאום ולא התראה מוקדמת - "להיתלות על ענפי העצים".....ובשל כך באו לאסוף אותה , כאמור, ל"כלבית אפיקים".

"מה הייתם רוצים שנעשה אתה?" שאל נהג הרכב בטרם סגר את החלון שלצדו ופנה לשוב בנסיעה מהירה לאפיקים שבעמק הירדן.
"אתם תהיו מוכנים ל...השאיר אותה אצלכם?", נשאל הנהג בהיסוס מסוים, והוא רק השיב "תטלפנו מאוחר יותר ונראה". 

חלפו 3שלושה מים, ג'סי כבר נכנסה ל"משטר אימונים", שנועד בין השאר "להחזיר אותה לתלם" כך, שתחדל מקפיצותיה המוזרות שכוונו – כך זה היה נראה - אל ענפי העצים...("אולי היא, בעצם, חתול... ורק נראית כמו כלב..." , התלוצץ מישהו וכל שומעיו, אמנם צחקו, אך לאיש לא היה הסבר מניח את הדעת לתופעה מוזרה זו).

ביום הרביעי לשהותה של ג'סי בכלביית אפיקים התקבל בכלביה משלוח מפתיע של 8 שקי מזון-כלבים משובח ואליו צורף מכתב ממשפחתו של בעל המגבעת, שהסתיים במשפט, שאמר כך: "אנו מקווים, כי בקשתנו להשאיר את ג'סי אצלכם בכלביה תתקבל בהבנה... ואנו נודה לכם על כך מכל הלב."

בכלביה החליטו להיענות לבקשה, בין השאר - ואולי אפילו בעיקר - בגלל היותה של ג'סי כלבה כובשת לב, אך גם בשל כך, שהיא כאילו רצתה להראות, שהיא "כלבה טובה" ושמגיע לה להישאר במקום זה, אשר היה מעין "בית משותף ומחבק" לחבורה של כלבים מזנים שונים ובעלי יכולות וכישורים שונים, שכולם זכו גם ביחד וגם כל אחד בפני עצמו לטיפול טוב ולהדרכה מקדמת – שגם את ג'סי, ככל הנראה, 

הביאו לכך, שמן הצורך או הרצון לקפוץ ולנסות להיאחז בענפי העצים – השתחררה לחלוטין תוך מספר ימים. 

אין תִּמָּה אפוא, כי בהגיע עונת "קייטנות הקיץ", בהן נטלו חלק עשרות רבות של ילדים מכל רחבי הארץ, מצאה עצמה ג'סי כמשתתפת פעילה בקייטנות אלה ולא היה מי, שלא התאהב בה או לא ביקש לשהות במחיצתה זמן ממושך ככל האפשר.
ואכן, עברו על ג'סי ימים לא מעטים של פעילות מלאת סיפוק ו"עליצות כלבבית" מצויה, עד שבאחד מימי הפעילות, תוך שגסי עוברת תכנית אילוף קבוצתית, עבר אחד מחברי הקיבוץ בדרכו לבריכת השחייה, כשלצלילי מוסיקה, שרק הוא האזין לה באמצעות האזניות, שהיו צמודות לאוזניו, הניף באוויר את מגבתו הלבנה וזו, באורח מוזר ובלתי מובן, עוררה בג'סי, ככל הנראה, זיכרונות עבר כלשהם, לא נעימים במיוחד, והיא זינקה לעבר המנופף במגבת, קפצה על גבו, הפילה אותו ו...למרבה המזל היה מולבש עליה מחסום הפה, שמנע ממנה את האפשרות לנשוך את "קרבנה", שהיה מופתע עד כדי כך, שאפילו לא הוציא קול צעקה.

במעשה תוקפנות זה, הביאה על עצמה ג'סי את מה שמאד לא רצתה. היא "נפלטה" מתכנית הקייטנות ונשארה בכלביה כ"ככלבת כלביה", ובתור כזאת הייתה שמורה בחצר סגורה, יצאה מדי פעם לסיור קצר, כשהיא קשורה ופיה חסום ו...זהו. 

אלא שגם לחסרי מזל יכול לקרות לפעמים משהו טוב וכך, אכן, קרה לג'סי, כאשר מפיק סרטים בעל מוניטין עולמי התקשר באחד הימים ל"כלבית אפיקים" - שגם היא, כמסתבר, ידועה ומוכרת היטב אפילו מחוץ לגבולות ישראל - ושאל אם ניתן לקבל – כלומר לרכוש – כלב שרירי בעל חזות תוקפנית, שיוכל להשתתף בסרט על מלחמת לבנון כמי שתפקידו ללוות כח צבאי כלשהו ויחד עמו להסתער על האויב.

"כלבית אפיקים" נענתה ברצון, ג'סי נשלחה לארצות הברית ומיד השתלבה בצילומי הסרט כשחקנית מנוסה, כשלמדה במהירות להיענות לקולות המשרוקית ולפקודות שנשלחו לעברה "תחת אש", והפליאה לעשות בהסתערה לעבר "האויב" בנביחות קולניות ובמלוא עצמתה.

שחקני הסרט, פשוט, התאהבו בג'סי, נהנו לעבוד ולהיות עמה כל ימי הכנת הסרט, שכללו צילומים אין ספור, שנערכו לפי הוראות הבמאי באווירה של "קרב אמתי וקשה" וכשהסרט יצא לאקרנים, הרשים קהלי צופים רבים ואפילו זכה להיות מועמד לפרס ה"אוסקר".

אלא שאותם ימים האהדה למדינת ישראל – גם בארצות הברית – לא הייתה גבוהה, כי מלחמת לבנון נתפסה אז בציבור כמיותרת וגם כבלתי מוצדקת – מה שמעורר מחשבה בפני עצמו – אך בעובדה דעת קהל זו השפיעה, ככל הנראה, על עמדת ועדת הפרס והסרט, שעורר התרגשות רבה בלב הצופים בו, הפך את ג'סי לכוכבת ממש בעיני רבים וטובים, בפרס האוסקר לא זכה.

ג'סי שבה לישראל אל מקומה שנשמר לה ב"כלבית אפיקים", חזרה אט אט לחיי שגרה שכללו, בין השאר גם טיולי בוקר, כשהיא מובלת ברצועה ארוכה בין עצי ה דקלים שסביב בריכות ה דגים, עד שיום אחד נעצרה בפתאומיות ליד אחד העצים
ובעקשנות בלתי מוסברת החלה משוטטת סביבו כשהיא תוחבת את אפה לכל נקב אפשרי ו"אינה מוותרת"...

המאמן, שיצא אתה לאותו טיול בוקר, משך אותה עמו בכוח, כשהוא ממהר חזרה לכלביה וכשהגיע שם סיפר על התנהגותה המוזרה והופתע לשמוע את הדברים הבאים: 
"באת בדיוק בזמן, עם הסיפור הנכון והעיקר עם הכלבה הנכונה ..." 
כשראה רכז הכלבייה, את הבעת התמיהה על פניו ומיהר להשלים את דבריו:

"בעצי התמר התגלתה חדקונית מזיקה, שבחדירתה לגזע הדקל, מביאה להתמוטטותו תוך פרק זמן קצר ואז עוברת להזיק לעצים נוספים. אחד הדברים שידעו לומר על חדקונית זו, שהיא מפיצה ריח מסוים, שבני אדם אינם יכולים לחוש בו, אך ייתכן – כך סבורים החוקרים - כי כלבים המצטיינים, כידוע, בחוש ריח מאד מפותח, הם - כשישוטטו אתם בין העצים - יזהו את העץ ממנו נודף הריח המגרה של החדקונית יזנקו לעברו ו...בכך יביאו על העץ את סופו, שכן מי שחדרה אל גזעו החדקונית יתמוטט ממילא, אלא שזה יתרחש, כפי שמלמד הניסיון הנצבר בארצות אחרות, לאחר שהחדקונית כבר עברה מאותו עץ לעץ נוסף....ולכן חשוב להיות עם הכלב ברגע שהוא מגלה את החדקונית, לזמן את חבורת הכורתים, כדי שאלה ימהרו לכרות את הדקל הנגוע ויגררו אותו מן המטע מידית. 

"ואני כבר חשבתי ואפילו דאגתי" השיב בן לווייתה של ג'סי, כי היא פשוט חוזרת לסורה ומחפשת עצים לדלג אל ענפיהם, אלא שאל ענפי הדקל התקשתה להגיע ולכן הסתערה על גזעו...".

חיוך התפשט על פני כולם. ג'סי זכתה בליטופים חמים וגם בכמה עוגיות ולא ידעה, כינכונה לה מעתה "קריירה" חדשה - שכן לאחר שאיש משרד החקלאות הוזעק ל"כלבית אפיקים, שמע את הסיפור מראשיתו ועד סופו, סיכם עם אנשי הכלבייה על תכנית פעולה וכך בזכותה של ג'סי, נפתח מסלול פעולה חדש לאותם הולכי על ארבע הנאמנים והמיומנים – איתור החדקונית במטעי תמרים, בעיקר בבקעת הירדן המשופעת במטעים מניבים, אשר החדקונית היוותה עבורם סכנה קיומית של ממש, שרק הכלבים וג'סי כמצטיינת ביניהם, מנעו את כריתתם המעציבה והפוגעת, דבר שיודעי דבר נזכרו בו והודו עליו כל פעם, כשהושיטו יד לעבר הקערה בה המתינו להם תמרים מתוקים מתוצרת הארץ. 
@@@@@@

סוף
עבור לתוכן העמוד