ברוכים הבאים לכלביית אפיקים

סיפור שראשיתו ב"מעבה היער"....וסופו ב"מעוף הציפור"

המשימה, כפי שהוגדרה על ידי המוסמכים לכך הייתה "אילוף כלבי פוינטר לחיפוש ולאיתור מסתתרים-מסוכנים במעבה היער, שנשלחו לשם על ידי האויב כדי לתפוס מחסה ומסתור בין העצים - וזאת במטרה לארוב לכוחותינו ולירות לעברם אש חיה כדי לפגוע ולהרוג..."

כשפנו אלי להצטרף בפעיל בצוות המאלפים את הכלבים הללו – וזאת עקב כך, שניסיוני באילוף ובהכשרה של כלבים למטרות שונות ומגוונות, היה ידוע לאותם גורמים, ו"ההיסטוריה הצבאית" שלי הייתה ידועה להם גם כן - נעניתי בחיוב. 

עם זאת, הואיל והגורמים, שהזמינו אותי, לא רצו "לקחת סיכון בלי לוודא, שבחרו את האדם הנכון" – כפי שהסבירו לי זאת בראיון הקפדני והארוך, שערכו לי – נתבקשתי לעבור – וקבלתי זאת בהבנה - סדרה של מבחנים בהם ניתנה לי ההזדמנות להביא לכלל ביטוי מעשי את הניסיון, שרכשתי גם בשדאות אך בעיקר – את מה שאני "יודע לעשות עם כלבים" כפי שהם הגדירו זאת. 

המשימה הראשונה שהוטלה עלי – זאת שעליה לא חשבתי ואליה, כמובן, גם לא התכוננתי - הייתה....לטוס לאירופה ולהביא משם להקת כלבים, שאותם בהמשך היה עלי – ועל עוד כמה "מתמצאים בנושא" כמוני - להכין לקראת מילוי התפקיד שעמדו להטיל עליהם אותם "הגורמים המוסמכים", שגייסו אותי כדי "לעבור עם הכלבים", אך את הטיסה המתוכננת לחו"ל לא הזכירו כלל. 

מסוק ה"יסעור", שהמתין לנו בשדה התעופה, הזכיר לי, אמנם, את הימים הקשים של מלחמת לבנון, בהם נטלתי חלק כ"משתתף פעיל" וכן באיוש עמדהחודרת בבופור המושלג, אך המחשבה, כי הפעם ינחית אותנו מסוק זה באחת מארצות אירופה, השכיחה ממני את אותו פרק בחיי וכל כולי הייתי מלא סקרנות, באשר למה, שמחכה לנו שם ובעיקר – באשר למי, שמחכה לנו שם.... וכך עליתי עם שותפי אל המסוק ויצאנו בדרך האוויר אל היבשת שמעבר לים.

כשנחתנו בשדה התעופה המושלג, לא נותר לנו זמן רב מדי להתפעל מן המראה המרהיב, שכן ממש מול עינינו המתינו לנו 8 גורי "פוינטר שיער זיפי", שמוצאם, אמנם, מגרמניה, אך כאן "התרוצצו חפשי" בתוך רחבה לא גדולה, שגודרה זמנית, כדי שגם ירגישו עצמם חופשיים במידה הנדרשת, אך בה בעת לא יוכלו לנוס מן המקום "לאן שיישאום רגליהם" , שכן מתוכם היינו אמורים לבחור את "ארבעת המופלאים", שיחזרו אתנו לישראל, יתאמנו בהדרכתנו ו...יתחילו לעבוד. 


כשהגענו בשעת לילה לשדה התעופה הצבאי בישראל , המתינו שם לכלבים שהבאנו מכלאות מסודרות, כך שכל כלב זכה מיד בפינתו השקטה והיה יכול "ללכת לישון" – או, לחילופין, אם לא נפלה עליו תרדמה...גם להמתין דרוך וער עד שעות הבוקר ורק אז לגלות, שהוא...אכן... בארץ חדשה.
.
אנשי הצוות, לאחר שהכניסו את הכלבים למכלאות, התפזרו בין החדרים שהכינו לנו במקום ורק אני – ואל תשאלו "למה" – חשתי צורך להישאר עם הכלבים ולנוח בסביבתם, מה שהביא כמסתבר לכך, שאת הלילה המיוחד הזה, שעברנו ביחד, "אני זכרתי להם" הרבה זמן ולמרבה הפלא – גם הם "זכרו" זאת לי, מה שבא לידי ביטוי יותר מפעם אחת במהלך האירועים, שחווינו יחד בהמשך..


למחרתו של יום החילונו בעבודת האילוף, האימון והתרגול, כשהמטרה הסופית היתה להגיע לכך, שהכלבים ירגישו נוח בין העצים, ימתינו שם ולא יזוזו עד שתינתן להם הוראה מרחוק – אותה היינו אמורים להעביר להם באמצעות מכשירי קשר מיוחדים, שהיו קשורים סביב צוואריהם ובקרבת אזניהם.

כדי לקיים את הקשר עם הכלבים כך, שכל כלב ידע אם אכן פונים אליו או למישהו מחבריו, הענקנו לכלבים שמות, שגם בלי קשר למשימה זו או אחרת, השימוש בהם, כידוע, מחזק את הקשר בין הכלב למאלפו, קשר, שעם הכלבים שהבאנו, אכן הלך והתהדק ככל שחלף הזמן, אך בה בעת גם הוסיף יותר משמץ של דאגה לכל אחד מן המאלפים, שידע, כי "הכלב שלו" לא לשעשועים נועד אלא לעבודה מסוכנת ומסכנת חיים.

אז ככה...לכלב החום ניתן ה שם "אגוז", והכלבה החומה זכתה בשם "מלי", לחום המנוקד הוענק השם "נקוד" ולנקבה הנקודה – נכון...ניחשתם... לה קראנו "נקודה" וכשאת הרביעייה המיוחדת הזאת התחלנו לאלף, מיד "עלינו" על בעיה מטרידה.

הפוינטרים, שהם בעיקרון כלבי ציד, וככאלה יש להם נטייה טבעית גם לחפש וגם לא להפסיק את החיפושים, עד שהם מוצאים את ה"משהו" (או גם מישהו...) שאותו חיפשו... לא תמיד מילאו אחר ציפיות מאלפיהם שולחיהם, שכן מדי פעם נראו, כשהם כמו |"מוותרים" על המטרה אליה כוונו לפי ההוראות ועוברים למרדף בלתי מתוכנן אחרי ארנבות, ברווזים ותרנגולות, ש"התרוצצו חופשי" באותם שטחים ומשכו את לבם וכמובן גם גֵרוּ את חוש הריח שלהם, מה שהיה מובן כשלעצמו, אך פגע ביכולתם של אותם כלבים למלא את המשימה לשמה נשלחו לשטח.

אני, שנקראתי בשעתו רק כדי להביא את הכלבים מחו"ל, לאלפם ולהכשיר את הצוות, שיעבוד אתם בהמשך– שוחררתי, חזרתי הביתה ו...כעבור פרק זמן קצר ביותר, נקראתי לשירות מילואים וכששאלתי "מה קרה?" התשובה היתה "הכלבים שהבאת זקוקים לך"

לאחר הסבר קצת יותר מפורט הבנתי את הבעיה אתה מתמודדים המאלפים והצעתי לצרף לקבוצת הפוינטרים קלי הרגלים, אך גם "קלי הדעת", איזשהו כלב "רציני", שיתפקד כ"מנהיג מוביל", אשר בחוכמתו יוכל גם להקשיב ולהבין את הפקודות וגם לנתב את א קבוצת הכלבים ליעדים הרצויים.

הכלב, שהובא אלינו לצורך תפקיד מורכב זה, היה בורדר קולי בשם "הקטור", שהיה בעל ניסיון רב ככלב רועים, המלווה ומכוון את העדר ליעד שנקבע לו, ועליו הוטל להוביל את הכלבים כמנהיג להקה בעל ניסיון לכל יעד שסומן.

ואכן, הכלבים ב"הנהגתו" של הקטור חזרו והוכיחו פעם אחר פעם, כי יודעים הם לפעול "כחוליית גששים מסייעת" – כזאת, שתפקידה לרוץ לפני חיילי היחידה, הפותחת צירים ולגלות אם בצדי המסלול מסתתרים להם בין העצים חיילי אויב חמושים. בעקבות זאת סוכם אכן הם כשרים לביצוע המשימות לשמן הובאו ואז גם ערכנו להם "תרגיל מסכם" בנוכחות נציגי המטכ"ל ונקבע, כי למחרת היום הם ילקחו ממחנה האימונים וישובצו כמסייעים ליחידות הפועלות בשטח..


באותו לילה השארנו את הכלבים בכלוביהם, כשאנחנו יצאנו לבלות בעיר הסמוכה, ואף כי לא דברנו על כך, היה ברור לכולנו, כי אמנם בצענו את המשימה כנדרש, אך הפרידה מהכלבים, שנתחבבו עלינו מאד – לא תהיה קלה.

בעודנו יושבים יחד וסועדים את לבנו במסעדה שליד תחנת הדלק, קבלנו שיחת טלפון בהולה מן הבסיס בו השארנו את הכלבים "לבלות יחד" את יומם האחרון בטרם יצאו ל"משימות אמת". מיד הבינונו ש"משהו קורה" ואף כי מיהרנו לחזור, התברר, כי איחרנו את המועד, כשלנגד עיננו התגלה מחזה קשה לצפייה – כלבי הפוינטר הרגו את הקטור וגופתו הייתה מוטלת ללא רוח חיים על הקרקע.

הטעות, אכן, הייתה שלנו. לא היינו צריכים להשאיר את כל הכלבים הללו יחד, אך המעשה כבר נעשה, הנזק נגרם, היחידות נזקקו לכלבי הגישוש ולנו לא נותר אלא לפזר את הכלבים בין היחידות השונות ולטמון בבור עמוק את גופתו של הקטור.

הגם שאני את תפקידי הרשמי סיימתי וכבר "עליתי על אזרחי", לא פסקתי להתקשר ולברר איך הכלבים מתפקדים, במקומות אליהם שובצו, ועד כמה הצלחנו לאלפם ולהכשירם למילוי תפקידם כגששים, המתחקים אחר עקבות אויבינו ומונעים בכך היתקלויות מיותרות עם כל הכרוך בהן מבחינת הסיכון ולעתים גם הפגיעה הכואבת. 

כשלושה חדשים מאוחר יותר נמסר לי, כי "אגוז" נפטר על שולחן הטיפולים של הוטרינר, אשר גילה, כי שיבולת שועל, שבאופן כלשהו חדרה לגרונו, הגיעה ללבו ופגעה בו אנושות.

על הזוג "נקוד" ו"נקודה" שמעתי, לשמחתי, רק טובות, שכן הם הוכיחו עצמם במתאימים מעל לכל ספק למשימות סיור, גישוש וגילוי אויבים נחבאים...ואילו על מלי שמעתי דברים אחרים לגמרי, שכן היא הוכתרה כ"כלבת היחידה", הייתה יוצאת מדי יום לסיור, כשהיא רכובה על ג'יפ המפקד וממקום שבתה הייתה צופה אל שני שותפיה – "נקוד" ו"נקודה", כשהם רצים קדימה, מפלסים דרכם בין שיחים ועצים ומבצעים את המוטל עליהם כפי שלמדו.

כך היה עד אותו ליל חורף, בו התקבלה הידיעה, כי ל"נקוד" ו"נקודה", המאומנים והמנוסים, אירעה תקלה, כאשר באופן בלתי ברור מכשירי הקשר שעליהם פסקו מלפעול ומאין יכולת לתקשר עמם, המשיכו השניים להתקדם לעבר המקום, בו חיכו להם חבויים ומבוצרים חיילי האויב, אשר קדמו את פניהם ביריות, פגעו בשניהם אנושות, ומאירוע זה הם כבר לא חזרו. 
.
וכך נותרה מכל "ארבעת המופלאים" רק מלי, שבנוכחותה המרשימה הזכירה את אלה שהיו ואינם, המשיכה למלא את תפקידה כנדרש, עד שהצוות עמו פעלה הגיע ליום השחרור והותיר אותה מאחור ללא עבודה וגם ללא "חברים", שכן אנשי הצוות לא היו רק "מפעיליה" כפי הגדרתם, אלא גם, ממש, חבריה, לפי הרגשתם ולפי התנהגותם, אלא שכחיילים המשרתים ביחידה "זמנם עבר". 

והנה – כמו שלעתים קורה – גם הפעם קרה "משהו טוב", כאשר הגיע ליחידה מכתב מאביו של אחד מאנשי הצוות שכאמור, זה עתה השתחרר, ובמכתב נכתב, כי הוא – הכותב – ממונה על הרחקת העופות משטחי ההמראה בנמל התעופה בן גוריון – הידוע בשם המקוצר נתב"ג – והוא היה שמח לקבל את הכלבה "מלי", שעליה שמע "רק טובות" מבנו, ששירת אתה יחד ביחידת הסיור...


מלי לא היתה "כלבונת מתחילה" וניסיונה ברובו היה "קרבי" ביסודו, אך "פוינטר הוא פוינטר" – ופוינטרית כנ"ל - אלה הם כלבי ציד, אשר רדיפה אחר עופות היוותה עבורם אחד התענוגות הנחשקים, ואם גם הסתיימה רדיפה זו רק בכמה נוצות בין השיניים, הייתה הנאתם מ"משחק" זה ממש מושלמת, כך שההחלטה לותר על "שירותה הצבאי" – שכבר, בהחלט, לא היה "שירות פעיל", ולהעביר אותה לאביו אל אותו איש צוות, שיעניק לה את תפקיד הרחקת העופות מנתב"ג, התקבלה בקלות והמעשה נעשה. 

הפגישה ביני לבין מלי, אשר הגיעה לכלביה שם העברתי לה את האימון הנדרש כדי להפוך את רדיפתה הבלתי מרוסנת אחר בעלי כנף מעופפים לפעילות מוסדרת שיש בה תועלת אשר לא כרוך בה כל נזק מיותר – אכן הייתה פגישה מרגשת. כששאלו אותי מה אני יודע עליה – ספרתי איך הבאתי אותה מאירופה המושלגת, ולמי שהייתה עוד קצת סבלנות לשמוע, גם הוספתי קצת מעלילותיה כ"כלבה חיילת" בצבא ההגנה לישראל.

חלפו שתים שלוש שנים. מלי עשתה חיל בהרחקת העופות ממסלולי התעופה בנתב"ג, עד שיום אחד הובא לארץ על ידי אדם, שעסק בציד, פוינטר שיער זיפי גדל מידות ויפה תואר, והמפגש בינו לבין מלי, שאירע באחד הפינות בנתב"ג, הביא לכך, שמלי הפתיעה את כל מכריה, בהמליטה כעבור פרק הזמן הנדרש לכך, 7 גורי פוינטר שיער זיפי ואלה חולקו למי שרצה בהם, כדי לגדלם ככלבי בית וחצר מאולפים.

לימים ייסדתי באפיקים את "כלביית אפיקים" בה הדרכתי והפעלתי צוות מיומן בגידול ובאילוף כלבים גזעיים מכל הסוגים והמינים. כך זכיתי לראות מדי פעם כלבי פוינטר שיער זיפי חומים, שהובאו אלינו לאילוף ולטיפול ותמיד הייתה לי הרגשה, כי הנה אני שב ופוגש את אחד מצאצאיה של מלי, שבהחלט הגדרתי אותה - לעצמי וגם לאחרים - כ"כלבתי האהובה ". 

יניב אסם
עבור לתוכן העמוד