סיפור שראשיתו רעיון….המשכו נסיון גם בבטחון…..וסופו ממש ניצחון

בטרם הגענו אני וכמה חברי למחזור לסוף שירותנו הצבאי, הפנו אלינו מי שרכזו בעת ההיא את פעילות הקיבוץ על תחומיה המגוונים את השאלה: "מה צריך לעשות כדי שתחזרו הביתה אחרי השחרור?"

תשובתי אז הייתה בערך כך: "אם אוכל להקים ביזמתי כאן משהו חדש, שגם מעניין אותי וגם יביא תועלת לקיבוץ – אני משתחרר וחוזר הביתה"

התשובה הדי מפתיעה, אך המאד מעודדת, הייתה "בוא ותתחיל לעשות" ואכן, לאחר שפשטתי את מדי צה"ל, חזרתי לקיבוץ ולבשתי את "בגדי העבודה" הכחולים…התחלתי לקדם את הרעיון שלי, שהיה אז – ואני ממשיך לממש אותו עד היום – הקמה פיתוח של כלביה לטיפוח, אימון השבחה וגם מכירה של כלבים גזעיים מסוגים שונים.

עד שהגעתי לכך, שזה היה עיסוקי העיקרי, והכלביה אושרה כ"ענף" של הקיבוץ, עברתי כמה שלבי בינים וביניהם יציאה לשליחות ציונית קצרה לברית המועצות, אחריה יציאה לשליחות ציונית ארוכה יותר מטעם תנועת "דרור הבונים" לניו זילנד, ובין לבין שילבתי עבודה בענף התמרים עם הדרכה של חברת הנעורים בקיבוץ והתחלתי לעסוק ב…הקמה בשלבים של הענף שקיבל את השם "כלבית אפיקים" ויוחד לו המקום בו התקיימה במשך שנם רבות "פינת החי" של אפיקים בה ילדי אפיקים "עבדו עם" ו"למדו על" חיות כפר שונות כגון תרנגולות, אווזים, עזים, כבשים ופה ושם גם כמה סוסים…

בעוד הכלבייה נמצאה בשלבי בניה והתארגנות – מצאתי גם זמן להשתלב בלימודים, שנועדו לשפר את "המקצועיות הכלבנית" שלי וכאמור לעיל יצאתי לאותן שליחויות בחו"ל.

כשהגעתי לניו זילנד – כבר הותרתי מאחור "רועה גרמני" מובחר, שהיה כלבי הנאמן, אשר היה בן לוויתי כל תקופת לימודי ונביחתו האחרונה טרם נפרדתי ממנו כדי לטוס למרחקים כמו אמרה לי "יש מי שמחכה לך כאן".

אחד מן הדברים הקבועים, שבהם פתחתי את סדר יומי בניוזילנד היה….טלפון לאפיקים כדי לשמוע "מה הולך בכלביה" ו"מה שלום כלבי הנאמן, שהותרתי מאחור".

באחת משיחות הטלפון זכיתי לשמוע בשורה משמחת לב. אחי הצעיר, אשר נטה לעסוק באותו תחום כמוני – כלבים וכלבנות – ובתור שכזה התגייס ליחידת "עוקץ", עמד לסיים את ששירותו בצה"ל ואז הפתיעני באותה שיחת טלפון באמרו, כי על אף שהוצע לו להישאר בקבע, החליט להסתפק בתקופת ששירותו כחייל סדיר ולחזור לאפיקים כדי ליטול על עצמו את קדומה של הכלבייה במגמה ברורה – שנתמכה על ידי מוסדות אפיקים בעת ההיא – "להעמיד אותה על רגליה" גם מהבחינה הכלכלית וגם מבחינת מעמדה המקצועי, כך, שכאשר אשוב אני מניו זילנד, אמצא במקום לא רק את מה שנותר מפינת החי "של פעם", אלא ענף חדש, בעל חזות נאה, אשר פועל כסדרו בשם שניתן לו, בשעתו, על ידי ונתמך גם על ידו – "כלבית אפיקים"

חשוב לזכור, כי כל עוד פעלה הכלבייה בניהולו של אחי, הוא העדיף להתמקד בגידול וטיפוח כלבי עבודה וגם כלבים שנועדו מטבעם לשמירה ותקיפה וזאת, קודם כל, כי בכך התמחה במסגרת שירותו ביחידת הכלבנים של צה"ל, אך גם בשל כך, העובדה שלכלבים מסוג זה הייתה בעת ההיא דרישה רבה.

כאמור, אזרח הקבע – ואפילו אפשר לומר "אזרח הכבוד" – של כלבית אפיקים באותם ימים, היה כלב הזאב שלי, שזכה מדי יום למלווה אחר, שיצא אתו לסיורים ובסופו של יום החזירו למלונתו, כשהוא אולי – .והרי את זה אי אפשר באמת לדעת – סופר בגעגועים את הימים, שחלפו מאז צאתי אל מעבר לים ומצפה בסבלנות לשובי.
באחד הימים הגיעה לכלביה כלבת רוטווילר והיה ברור לכל, כי בואה מבשר יציאה מן השגרה והתוודעות אל סוג חדש של כלבים וכמובן גם של בעיות….

זה המקום לציין, כי כלבה זו הגיעה מאחת מיחידות חיל האוויר והיא נשלחה לאפיקים – אל ינון המומחה בכלבי תקיפה ושמירה – כי…לפי הגדרת מחזיקיה – "לא היו לה יכולות השמירה הנדרשות" ולא רק זאת, אלא שהיא הייתה גם "חברותית מדי" וככזאת לא התאימה למילוי המשימות לשמן סופחה לאותה יחידת חיל האוויר.

הואיל והכלבה, שכבר נשאה את השם "טיקה" הייתה צעירה ובראשית דרכה כך, שעדיין לא באו לכלל ביטוי יכולותיה השונות, (וגם לו "תכונותיה" הבעייתיות) נענה ינון לבקשתו של אחד החברים, אשר "פשוט ראה אותה והתאהב בה" ואפשר לו לקחתה עמו מדי יום לטיול ארוך ולבילוי משותף עד שעת הערב, בה היה מחזיר אותה לכלובה לשנת הלילה.

טיקה התייחמה כ-5 חודשים לאחר הגיעה והואיל והיא נמסרה לכלביה לאחר בדיקת מצב אגן – שהייתה תקינה – ונשאה עמה תעודות יוחסין, שהעידו על "אצילותה" המושכת לב, נמצא עד מהרה רוטוויילר זכר ואימתני, שנשא את השם "הרדוק" והיה כלב-טיפוחיו המוכר של רכז גזע הרוטוווילר בישראל – דב רוזנבאום, שלימים נפגשו דרכינו בפעילות החינוכית הכלבנית, שגם אני הייתי מעורב בה לאחר ששבתי לארץ.

"הרדוק" לא היה זקוק לזירוז או תמרוץ וכבר במפגש הראשון עם תיקה הוא הרביע אותה כמצופה ואז עזב את המקום עם בעליו והותיר מאחור את טיקה, כשהיא ממתינה – הרה ומשמינה מיום ליום – ליום בו תמליט את גוריה הראשונים.

כל אותה עת, גם אם בקצב שהלך ונהיה אטי משבוע לשבוע, המשיכה טיקה להתלוות לאותו חבר קיבוץ, שהיה נוטל אותה עמו לעבודה כבר משעות הבוקר, מאפשר לה לשהות – בשעיקר בשעות החום – בסוכת ענף הבננות המוצלת כשמדי פעם היה לוקח אותה עמו לסיור בין העצים, ושניהם היו מתקדמים זה בצד זו אט אט ובזהירות הנדרשת.

ההמלטה המיוחלת התרחשה בליל שבת, לבננצ'יק, בן לוויתה הקבוע של טיקה נודע הדבר למחרתו של יום, אך אני בניוזילנד ידעתי על כך עוד באותו ערב, כשינון אחי התקשר אלי טלפונית ובישר לי כי "טיקה, זו שקבלנו מחיל האוויר, המליטה 6 גורים… ולא תאמין" כך סיכם ינון "כמה אנשים מחכים כבר לגורים הללו…"

ואכן מיד כ"שהגיע יומם" להיפרד מעטיניה של אמם, נמסרו ה גורים – רובם ככולם – ללקוחות מישובי הסביבה ואחד מהם, שהיה הגדול בחבורה וניתן לו השם "ג'ימי" נלקח אחר כבוד ע"י ידי משפחת לוזון מהעיר הסמוכה לאפיקים – הלא היא טבריה.

מהיום בו נרכש על ידי הלוזונים ועד הגיעו לגיל חצי שנה היה מגיע ג'ימי עם אחד מבני המשפחה לאפיקים וכאן היה נבדק בקפדנות ובה בעת גם זכה באילוף בסיסי, כזה שהיה מותאם ובעיקר חשוב לבני גזע זה, שהיה בעיקרו סוג של "כלב עבודה"

דיווחים סדירים על ג'ימי ועלילותיו הגיעו אלי לניו זילנד כמעט מדי יום, אך כשהסתיימה תקופת שליחותי שם וחזרתי הביתה לאפיקים, גיליתי כי משפחת לוזון ניתקה קשריה עם הכלבייה וכך לא יצא לי אפילו רק"להזין עיני" בכלב המיוחד הזה, ששמעתי עליו כה רבות.

בנתקם את קשריהם עם הכלבייה לא התכוונו בני משפחת לוזון לומר אלא זאת, שהגיע היום בו הם יכולים להסתדר עם ג'ימי בעצמם ואינם זקוקים עוד לעזרה.

ייאמר מיד, כי בכך לא היו הם שונים ממשפחות רבות אחרות, שבמשך השנים קיימו קשרי אילוף וטיפול עם כלביית אפיקים – ושלא נזקקו עוד לכך "אמרו יפה שלום" וזהו.

חלפו שנה ומחצית שנה מיום שובי לאפיקים מניו זילנד. מקום עבודתי הקבוע היה, כמובן, הכלבייה, שהרי זו הייתה תכניתי עליה "הכרזתי" לקראת שחרורי מצה"ל…
והנה יום אחד נעצר בחריקת בלמים על כביש האספלט, שמול לכלביה, רכב סוואנה ומתוכו עלתה נביחת כלב, שנשמעה יותר כיללת כאב מאשר כנביחה מאיימת.

מבעד לחלון המכונית נשלחה החוצה ידו של הנהג וזה בלי מלים נופף לעברי בידו והמסר היה ברור לגמרי: "בוא מהר!" ואני, אכן, באתי.
בתוך הרכב גיליתי את ג'ימי, שעליו, כפי שכבר סיפרתי, שמעתי רבות, אך זו הפעם הראשונה ש"פגשתיו פנים אל פנים".

גימי נגלה לעיני כשהוא קשור בתוך רכב, על צווארו כרוך קולר מתכת וזה היה טבול בדם, ששתת, ככל הנראה מן הפצעים שהקיפו את צוארו של ג'ימי, כשכמה מהם נראים בבירור כמוגלתיים- כלומר כאלה שהם "לא מהיום"…ואכן על השאלה שהפניתי מיד אל הנהג "מדוע אינכם מסירים את הקולר…הרי הכלב פצוע?" הוא ענה מיד "זהו…שאי אפשר…ועכשיו הוא גם לא נותן לגעת…"

הכניסה לבירור העובדות בשלב זה הייתה בעיני ממש מיותרת. המשימה המיידית היתה ברורה – הסרת הקולר ו….בהמשך כבר נחליט מה עושים.

סדר הפעולות היה, אם כן, כזה: קודם כל הוצאנו את ג'ימי מהמכונית כשאנו אוחזים בשרשרת הארוכה, ונזהרים שלא לקבל ממנו, חס וחלילה, נשיכת רוטווילר
שאין דומה לה בעצמתה…בידינו החזקנו גם מספרי ברזל ארוכות, ואלה כשנשלחו לעבר הקולר ותפסו אותו מעל חלקו העליון של הצוואר, מנעו מג'ימי להתקרב אלי, כפי שהשרשרת בה היה קשור מנעה ממנו להימלט.

בעזרת מספרי הברזל נותק הקולר מעל צווארו המדמם של ג'ימי וכשהוא מפתיע אותנו בשלווה שירדה עליו – כנראה בכלל הירידה בעצמת הכאב – הצלחנו להכניס אותו לכלוב הקרוב ביותר ואז….כשרצינו לסכם עם אלה, שהביאו אותו, על "המשך הטיפול בצוואר בפצוע" גילינו, כי הרכב בו הגיעו נעלם ואיננו."

לא היה טעם להקדיש ולו גם רגע אחד נוסף לעסוק במשפחה המוזרה הזאת, "שהביאה כלב פצוע ו…ברחה לה", ולכן מיד התחלנו לטפל בכלב.

הדבר הראשון שעשינו היה מתן תרופות, שנועדו להרגיע עוד יותר את כאביו, ואז, כשהוא נראה קצת יותר נינוח, שטפנו במגע לטפני את צווארו מהדם והמוגלה שהקיפו אותו כרצועה אדומה צהובה, וכשהנחנו לפניו צלחת עם מנת אוכל ריחנית וטעימה, כמו נרגע לחלוטין והחל לאכול, אלא שמדי פעם, כשנדמה היה לו, כי מישהו מתקרב אל צלחת מזונו, השמיע קול גרגור מאיים משהו – דבר שהוכיח, כי עברה עליו תקופה לא קלה וזו שמחכה לנו אתו תהיה קשה לא פחות.

קצב ההחלמה של ג'ימי היה מפתיע וכעבור חודש של שטיפות וטיפולים לא נראתה סביב צווארו אלא צלקת יבשה ששעליה לא צמח כלל שיער ולכן נראתה כרצועה וכך הזכירה לכולנו את שעבר בסבלו כי רב.

שיקומו המהיר של ג'ימי בכלביית אפיקים הביא אותי לכלל מחשבה, שבתנאים שכבר יצרנו בכלבית אפיקים, אפשר, אולי, להפוך אותה למרכז שיקום כלבים פגועים, אלא שעל אף המראה משובב הנפש של הכלביה על כלוביה המרווחים ושטחי הדשא שלה, הובהר לנו על ידי מי שהתמצאו בכך, כי כדי להפוך אותה גם למרכז שיקום עם כל העלויות הכרוכות בכך, יש צורך בהרבה יותר אמצעים (כולל אמצעים כספיים) משהיו לנו באותה עת – ולכן הרעיון נגנז, אף לא ממש סופית – כלומר: גם הוא הוכנס לשורה של רעיונות יצירתיים נוספים שנאלצו להיות ב"עמדת המתנה" עד לבוא היום המתאים.

והנה הגיע היום בו יכולנו לומר, כי ג'ימי החלים לחלוטין ועוצמתו חזרה אליו כמקודם.
בגין קשריו של אחי ינון עם יחידת הכלבנים הצה"לית, שבה, כאמור לעיל, עשה את שירותו הצבאי, הוא העלה בפני את ההצעה לתרום ליחידה זו את ג'ימי, שלא היה מתאים ממנו למשימותיה המיוחדות, שהרי היה "רוטווילר" – ומי שמכיר גזע זה יודע וגם יאשר את הכתוב כאן בעניין זה.

הצעתו של ינון התקבלה וג'ימי מצא עצמו לפתע בתפקיד, שהלם אמנם את טבעו אך בהחלט לא את הכשרתו. אולם גם על כך התגבר "ג'ימי שלנו" אחרי תקופת אימון קצרה ואז בהדרגה – אך בהחלט במהירות מפתיעה – השתלב בתפקידים, שלשמם נועדה יחידה זו – איתור חיילי אויב המסתתרים במבנים שנועדו לכך והובלה של יחידות הפריצה, שתפקידן היה לתפוס או גם לחסל את אלה, שהסתתרו באותם מבנים, כשהם אורבים לכוחותינו במגמה לפגוע בהם באש רוביהם.

גם הניסיון שצבר ג'ימי באירועים הרבים, בהם נטל חלק פעיל ודי מרכזי, לא הכין אותו לקראת אותו יום בו התבשרו מפעיליו, כי באחד מכפרי האויב, התבצרה לה בבית תלת קומתי חוליית מחבלים ואלה מחזיקים בידיהם, כבני ערובה, שלושה ישראלים, שנשבו על ידם באירוע שפרטיו לא היו ידועים עד תומם.

כתמיד, היה זה ג'ימי שפרץ ראשון לתוך החדר בו שהו המחבלים. עמו רץ פנימה מלווהו הקבוע ומיד אחריהם זינקו פנימה 4 חיילים נוספים.

ג'ימי זינק לעבר אחד המחבלים, שניסה ליטול כדי לירות בו לעבר הפורצים. ואכן בהיותו הרבה יותר מהיר ממנו, ג'ימי, בעודו פוער את פיו הגדול תוך שהוא משמיע נהמה מפחידה, תפס בשיניו ומשך בעצמה את כלי הנשק שאך זה הגיע לידיו של אותו מחבל, אלא שאז כמו "עף אחורנית" עם הנשק שבפיו לעבר החלון ו…מן החלון שהיה פתוח, משום מה, לרווחה, נפל אל רצפת המרפסת שבקומה הראשונה ו…לא קם מרבצו, שכן בנפילה זו שבר את שתי רגליו הקדמיות.

הנהג, שהביא את ג'ימי במכוניתו המשוריינת ועל פי הפקודה, שניתנה לו, המתין מחוץ לבנין כשהוא מוכןמיידית לביצוע כל פעולה שיידרש לעשותה, ראה את ג'ימי בנפילתו, זינק במהירות מן המכונית וכשהגיע אליו הזדעזע לראותו שרוע כך על קרקעית המרפסת, כשרגליו שבורות ופיו, שנפגע מכלי הנשק אותו החזיק עדיין בפיו, שותת דם.

פעולת לוחמי היחידה הסתיימה בהצלחה, אף כי שניים מהם נפצעו קלות בהיתקלות עצמה בה חוסלו לבסוף כל חיילי האויב ופצועים אלה הובלו מיידית לבסיס יחד עם ג'ימי , שאת דרגת פציעתו לא היה צורך להגדיר – שכן היא נראתה לעין כל, על הדם ששתת מפיו ועל שתי רגליו שנשברו עד כדי כך, שלא יכול היה אפילו לעמוד עליהן ולו גם לרגע קט.

ג'ימי טופל על ידי וטרינר היחידה במקצועיות ובמסירות, אך גם לאחר שהבריא ו"עמד על רגליו" כמו שנהוג לומר על מי שחזר לאיתנו – לא יכול היה לחזור ליחידה ואז…כאילו ידע מישהו "מהו המסלול הנכון בשבילו" – אותו עשיתי אני בשעתו ואותו עשה ינון אחרי…גם ג'ימי חזר ל"כלביית אפיקים" – ומי חיכה לו שם? נכון, – אותו בננצ'יק, אלי הטוב, שטיפל כזכור באמו של ג'ימי, בילה אתה ימים רבים בין מטעי הבננות ונשא בלבו את זכרה כך, שכאשר נודע ברבים סיפורו של ג'ימי "ניצול הקרבות" שאך זה חזר לכלביה, היה זה הוא, אלי, שהגיע ראשון לקבל את פניו, וכשהכריז באזני כל שומע "ג'ימי שלי אתי!" לא היה מי שחלק עליו.

והנה באחד הבקרים, עסוק בניקוי אחת מחלקות הבננות, כשהוא – כמו תמיד – לבדו בשטח, הגיע לפתע למקום במרוצה חזיר בר פצוע ובסערת רוחו – וכנראה גם מתוך הכאב שנגרם לו על מי שככל הנראה תקף אותו קודם – פנה לעברו של אלי ובטרם הספיק זה להיערך לקראתו בכל דרך שהיא, תקף אותו החזיר בעצמה רבה, נעץ שיניו ברגלו ולא שחרר את הרגל עד שזינק לעברו ג'ימי, שהגיע בריצה מתוך הסוכה הסמוכה, תקף אותו בנביחות רמות, קפץ על גבו כשהוא נועץ את שיניו בבשרו ובכך הביא לכך שהחזיר שחרר את רגלו של אלי, החל לנוס במורד הגבעה כשהוא מכוון פניו, ככל הנראה, אל אפיק הירדן שזרם שם למטה..

בשארית כוחו, כשהכאב ברגלו הנשוכה הביא אותו כמעט לאבדן ההכרה, הצליח אלי להפעיל את מכשיר הקשר שלו וכך הצליח להתקשר למגן דוד אדום ולפי הנחיותיו אותן מסר ממש בשארית כוחותיו, הגיע למקום האמבולנס, שלקח אותו והעלה אותו לבית החולים פוריה ושם טופל במשך כשבוע ימים.

כל אותה עת לא חדל אלי להתעניין בשלומו של ג'ימי ומן הכלביה לא רצו להעביר אליו מידע מדאיג בעוד הוא סובל מכאבים עזים ברגלו הנשוכה, וכל שאמרו לו משיביו היה "ג'ימי בסדר".

כששוחרר אלי מבית החולים, עדיין לא יכול היה לשוב לעבודתו במטע, אך מביתו שבקיבוץ שמר קשר רצוף עם שותפיו לעבודה בענף ויותר מפעם אחת גם ביקש, כי יביאו אליו את ג'ימי, אלא שבתירוצים שונים נמנעו חבריו להביא את הכלב הנאמן, אשר בקרב שניהל נגד אותו חזיר שתקף את אלי במטע, נפגעו שוב רגליו הקדמיות, , שנחבלו קשות בשעה שנפל אל רצפת אותה מרפסת בבית אותם מחבלים שהוא היה שותף פעיל ביותר בחיסולם.

כולנו רצינו לתמוך באלי ולעודדו, שכן גם לאחר ששוחרר לביתו עדיין סבל מכאבים ברגלו ואנחנו ידענו, כי גם אם אלי יחזור לעבודה במטע, הוא לא יהיה במיטבו מבחינת היכולת לשוב ולהלך חפשי בין העצים עם מי שחשוב מאד שיהיה לצדו כל העת הוא, לכל הדעות, הלא הוא ג'ימי, שאכן היה, כפי שאלי אמר זאת בעצמו "שלו ואתו".

כך התגבשה אצלנו ההחלטה, כי יש להעביר את ג'ימי לטיפול רפואי רציני כדי להחזירו, ככל שרק ניתן, ליכולתו להלך על ארבעותיו בחופשיות מרבית.

מי שנחלץ לעזרתנו באותה עת היו אנשי יחידת הכלבנים, בה עדיין היה רשום ג'ימי כלוחם מן המנין – ויותר משהיה זכור כרשום בפנקס היחידה היה זכור לכולם כמי שממש הקריב עצמו בסייעו בכך לאנשי היחידה באותה פעולה נגד המחבלים, שהסתתרו בבניין עד שחוסלו בקרב יריות קצר.

שיחת טלפון אחת הביאה בעקבותיה את אותו רכב צבאי, שאסף את ג'ימי והביאו
לאותה מרפאה מיוחדת בה וטרינר צבאי, מומחה לטיפול בפציעות, לקח על עצמו לטפל בו ולהחזירו ככל שרק ניתן למצבו הקודם.

כששבו ונפגשו אלי וג'ימי בחצרה של "כלבית אפיקים" מיהרו זה אל זה ולשמחת כולנו מיהרו לצאת מן החצבר כשהם מכוונים פניהם אל מטע הבננות הקרוב – ורק כשהתרחקו קצת, הרשינו לעצמנו קצת לצחוק. שכן כולנו ראינו כי גם אלי וגם ג'ימי עשו דרכם לעבר המטע. כשהם צולעים משהו, כמעט באותה צורה….אך גם כך שמחים זה עם זה, כשאלי רוכן מדי פעם אל ג'ימי כדי ללטפו על גבו, ג'ימי גומל לו בנביחה עליזה ואנחנו צופים בהם מרחוק ומפיו של אחד מאתנו נשמע לפתע "ואללה…איזה יופי" וכולנו הסכמנו.